איך מתמודדים עם תעודת הערכה?

בימים הקרובים אלפי ילדים יקבלו את תעודות ההערכה מבתי הספר, חטיבות, ותיכונים. ילדינו מקבלים הערכה על תפקודם במקצועות הנלמדים, על התנהגותם, על יכולת התארגנות וסדר והופעה נאותה.

אני רוצה שתעצרו לרגע, רגע לפני שאתם מגיבים, ותחשבו מתי לאחרונה קבלתם כמבוגרים הערכת מצב על תפקודכם. דו"ח המפרט ביסודיות את רמת האספקט שלכם בעבודה, את שביעות קשב וריכוזהרצון של ה"בוס", של עמיתיכם לעבודה, של הלקוחות, ועל זה תקבלו ציון? האם תפקודכם בכל התחומים במיטבו? או דו"ח המפרט את רמת התפקוד שלכם כהורים, כבני זוג? האם במהלך השבוע מילינו את תפקידינו כלפי הורינו, התקשרנו ,התעניינו, ביקרנו? ומה לגבי תפקוד היום יומי בבית, קניות, ניקיון, בישולים, התייחסות לילדינו ולבני הזוג? ומה לגבי ההתנהגות שלנו? האם היינו אמפתים, סובלניים, תומכים, קשובים, אדיבים, פנויים? 

אני מאמינה שאף אחד מאיתנו, לו הייתה תעודה הערכה שכזו, לא היה מקבל הצטיינות במרבית התחומים. סביר להניח שלרוב היינו חלשים למרות המאמצים שלנו להצטיין.
עכשיו תחשבו איך הייתם מצפים שיקירכם יגיבו לפירוט הסעיפים שצוינו בתעודה? האם היינו רוצים לראות כעס, אכזבה, בושה? האם היינו רוצים לקבל ביקורת ונזיפה? או שהיינו מצפים לחיבוק, נשיקה, הערכה על מאמצינו גם אם הציון בעבודה לא אופטימאלי? לא היינו מצפים שיגידו לנו כמה גאים בנו ואוהבים אותנו?

אז בעוד מספר ימים זה קורה, הילדים המקסימים שלנו הם אלו שמקבלים תעודה כזו. תחשבו כמה מתח בנפשם, תחשבו כמה פחד בליבם, הם חוששים לא מהציון הם חוששים מתגובתכם, הם פוחדים לאכזב אותכם.
הילדים שלנו הולכים כל יום למערכת החינוך ומשתדלים לרוב לעשות את המיטב מפני שזה הטבע שלהם, הילדים שלנו רוצים ללמוד, הם נולדים עם הסקרנות בקוד הגנטי, הם מלאי מוטיבציה. הילדים שלנו לא מחליטים מראש לא להצליח במקצוע זה או אחר וגם לא "להפריע למורה זו או אחרת". הילדים שלנו רק רוצים שנהיה גאים בהם, שנהיה מרוצים מהם, שנאהב אותם תמיד בכל מצב ובכל ציון!!!!

המניעה להצלחתם טמונה בנו ההורים ובמערכת החינוך. תפקידנו כהורים זה לאהוב אותם על אף כל ציון, תפקידינו כהורים זה לעזור להם, לתמוך בהם, לבדוק מה מקשה אליהם ולא לחשוב שהן "עצלנים". אין בעולם ילדים עצלנים, רעים, בעיתיים, מופרעים, יש כן, ילדים המתקשים שלא תמיד יודעים איך ללמוד ולא תמיד החומר ברור להם בדרך שהמורה לימדה , ישנם ילדים שעדין לא רכשו את הבשלות הרגשית הנדרשת ללמידה עקבית, שלא נדבר על כל מיני קשיים אחרים כמו רמת  קשב וריכוז אופטימאלית, מיומנויות עיבוד למידה וזיכרון יעילים, לקויות למידה ועוד…

לפני קבלת התעודה חשוב לערוך שיחה עם הילדים, לדבר על הציפיות שלנו ושלהם, לעשות תיאום ציפיות כדי להנמיך את רמת המתח. חשוב להבין שהציונים בתעודה לא מאפיינים את אישיות הילד, רמת האינטליגנציה שלו, כמו שזה לא מאפיין את סוג ההורות והערכים של המשפחה.
הרבה ילדים אינטליגנטים מאוד לא מצליח להביא את הידע לידי ביטוי במבחנים, באופן מילולי או בכתב. האם זה אומר שהם פחות מוכשרים מאחרים? התשובה היא לא !!!!
לעיתים קרובות המאמץ שלהם גדול בהרבה מאשר המאמץ והנכונות של שאר הילדים המקבלים ציונים טובים משלהם. תחשבו כמה אכזבה בליבם, תחשבו מה הם מרגישים כאשר דף עבודה או מבחן מגיע ועליהם הערכה/ציון שלרוב זה רק מספר!

ילדינו הם לא מספר, ילדינו לא ניתנים להערכה על בסיס מספר שאלות כתובות על דף, לרוב אין הערכה על נכונותם ומאמציהם.
מערכת החינוך בודקת את ילדינו על פי מוסכמות כלליות כגון מבחנים, הבעה בכתב, שיתוף פעולה מילולי בכיתה. כאן בא לידי ביטוי הכלים שעומדים במערכת כדי לתת הערכה מהימנה ליכולות של ילדינו, כאן נכנסים לתמונה יחסי האמון והערכה שנרכשו בין הילד למורתו, הקניית התאמות, תיווך ועזרה מותאמת שמביאים את הילד שלנו להישגים, לתחושה של מסוגלות, הוגנות, אמינות, יחסי שווה בשווה, הצלחה, הערכה עצמית, ביטחון.
תפקידינו כהורים זה להיות ערניים לסוגיות הללו, ליצור קשר עם המחנכת והיועצת, לעשות אבחונים ולדרוש מה שמגיע לילדנו. במדינה שלנו יש לא מעט המלצות המקובלות על המערכת החינוך בנושא התאמות לתלמידים בעלי לקויות למידה שברשותם אבחון*.

עבור המערכת, עבור ילדים והורים רבים התעודה זה קובץ של מספרים שניתנים לשינוי עם מעט מאמץ. עבור חלק מהילדים זה מראה של חייהם, זו תחושה של חוסר אונים, זו תחושה של חוסר ביטחון ואמונה בעצמם ובסביבתם. התוצאה מאוד לא בריאה לנפשם של הילדים הצעירים והמבוגרים. בית הספר זה המקום בו מתחילה להתחזק האישיות של הילד, בו הילד מתחיל לתת ביקורת על הישגיו, בו הוא מבין מה זו תחרות ומתחיל לבסס את הדימוי העצמי שלו מול השגב של הילדים אחרים בכיתה, הוא בונה לעצמו מערך ציפיות משלו על עצמו ואיך זה ניתפס או בא לידי ביטוי בעיניים של החברה מסביבו, מה הוא חושב על עצמו ומה החברה חושבת אליו.

אז איך מתמודדים עם התעודה
כשילדכם מביא הביתה תעודה ש"נופלת" מציפיותיכם הגבוהות, כפי שכבר נאמר, גם אם התעודה לא משקפת את ציפיותיכם, תזכרו להיות תומכים, חמים ללא שיפוט , ללא מילות נזיפה והבעות אכזבה. האמינו שאין ילד שרוצה להיכשל.
לאחר קבלת התעודה ,לא באותו רגע ואולי לא באותו יום אפשר לערוך עם הילד שיחה לשאול אותו איך התחושות שלו לגבי התעודה. לבדוק על פי תשובתו דרכים שיעזרו לו לשפר מקצועות או מיומנויות, לחשוב באיזה אופן ניתן לשפר ולבנות ביחד תוכנית עבודה עם מטרות קלות להשגה עד להגעה ליעד המבוקש. המטרה היא לחוות כמה שיותר הצלחות בדרך. תכנון שלבי פעולה, התקדמות איטית ועקבית כדי לשפר את המצב, לבדוק יחד איתו איפה היה הקושי (במידה שהיה) ואיך היה רוצה שנתמוך ונעזור לו.
הצלחה בנויה מהצלחות קטנות, לדוגמה: ילד המתקשה להעתיק ולכתוב, נתחיל בכתיבה של מספר מילים, נעזור לו באופן מוטורי, ניתן לו עזרה בתכנון כתיבה בדף ומיומנויות זיכרון של מילים. לאט לאט נעבור למשפט ואחרי זה נעלה עוד…מטרות גבוהות (העתקה של כל הלוח, כתיבה של כל התשובות בדף ) יגרמו לייאוש כי המטרה נראית בלתי מושגת.

לפעמים יש הורים שעושים בדיוק ההיפך, אין להם ציפיות שהילד יצליח, "אנחנו יודעים שאין לא ראש לחשבון", "שפה זה לא התחום החזק שלו", "לא נורא הציון אתה דומה ל.. גם הוא לא היה טוב ב…". אמונה זו פוגעת ביכולת השיפור של הילד, הציפיות הנמוכות הללו מעבירות לילד מסר שלא מאמינים בו. מסר זה פוגע בדימוי העצמי של הילד. לפעמים תחושה זו יכולה לתת לו בסיס לויתור בתחומים אחרים במקום לעודד אותו להתאמץ, להתמיד ולבדוק מטרות בלי להרים ידיים ולהתייאש. גם כאן חשוב לבנות תוכנית עבודה ששמה למטרה שיפור הקשיים באופן איטי ועקבי, לתת לו להרגיש שיש לנו ציפיות ממנו, שאנו מאמינים בו ,בהצלחתו…

*ניתן לברר זכויות ומידע כללי בקו החם של משרד החינוך.

3 מחשבות על “איך מתמודדים עם תעודת הערכה?”

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גלילה למעלה