אחד הדברים הקשים ביותר איתם צריכים להתמודד הורים, מטפלים, מחנכים ומאמנים בעשייה היום-יומית עם ילדים ונוער זה גיוס המוטיבציה שלהם לעבודה, עשייה ושיתוף פעולה.
לעיתים קרובות קורה שלמרות המאמצים שלהם הם לא מצליחים לעורר את המוטיבציה שלהם כדי לעזור להם להגיע לפוטנציאל המקסימאלי. זה נכון לגבי כל תחומי החיים כגון, בלמידה, 
במשחק בבית, ביחסים עם האחים והסביבה ועוד. עניין המוטיבציה יכול להיות עניין משתנה מיום ליום. יום אחד נצפה במוטיבציה רבה ויום אחר ההפך. לא פעם שימוש בעונשים, מגבלות, צעקות, ואיומים לא משפר את המוטיבציה של הילד לעשות את המוטל עליו בבית ובבית הספר. זו הבעיה שלרוב הורים ומחנכים מעלים כקושי עיקרי בתפקוד היומי, ובמתחים הרבים ביחסים בינהם.
נושא חוסר המוטיבציה קשור לכמה גורמים, חלק מהם יכולים להיות: לקויות למידה, תחושה של חוסר הצלחה בלימודים, תחושה של כשלון, בושה, תסכול, חוסר בטחון, קושי בסדר והארגון, הפרעת קשב וריכוז, קושי רגשי, קשיים חברתיים, סגנון למידה לא מותאם לצרכים ויכולותיו של הילד. חייב להיות שינוי משמעותי בתדירות המוטיבציה של הילדים שלומדים, חייב להיות שינוי בדרכי העידוד, משוב על עשייתם וסגנון הלמידה אינו מתאים מזמן לצרכים של הילדים בשנות ה2000.
שבירה של כמה מיתוסים:
- האמירות: "הילד הזה הוא עצלן, אין לו מוטיבציה לעבוד וללמוד", "ילד זה הוא מקרה חסר תקנה של חוסר מוטיבציה". משפטים אלה ורבים אחרים כמוהם מראים עד כמה לבן אדם שאומר אותם אין מושג מה זה באמת מוטיבציה, ויגרום לפעולה מתנגדת ותסכול לילד שעליו נאמרה האמרה.
כפי שריצ'ארד לבוי אומר: "כל התנהגות אנושית נובעת ממוטיבציה "- מכיוון שחוץ ממערכת הנשימה ופעילות הלב, שהם אוטומטיות ללא שליטה, כל היתר כפעילות, תגובות, ומעשים קשורים למנגנון שמפעיל אותם באופן מבוקר, כתוצאה מכוונת, ולכן אנו יכולים לעורר מוטיבציה על ידי התנהגות ויחס מתאים. - שינוי רמת המוטיבציה- "יום אסל ויום בסל"- יום אחד יש מוטיבציה וים אחר אין. בשיעור אחד יש רצון לעבוד ולשתף פעולה ובשיעור אחר "שביתה!". הדבר הזה עלול לקרות בעקבות שינוי ברמת ההצלחה בימים מסוימים בתוכן הנלמד או המסוגלות הרגשית להתמודדות. לכולנו ימים טובים ופחות טובים אבל המגמה הכללית היא שאנו אוהבים לעבוד, ללמוד, אוהבים את בני המשפחה גם אם לפעמים אלה מעצבנים אותנו. לפעמים אין תיאום ציפיות בין היכולות של הילד באותו זמן לציפיות המורה, ההורה. לעיתים חוסר התיאום יכול להופיע לאחר הצלחות לארוך זמן ולפתע פתאום הידרדרות במצב, בלי שנבין מה הסיבה לכך .מאפיין זה אופייני אצל בעלי לקויות למידה ונקרא "חוסר עקביות בתפקוד".
הצלחתנו כהורים, כמחנכים ומטפלים קשור למשוב שאנו נותנים לילדים ברגעים שהם מצליחים, ברגעים שטוב להם, לעודד אותם, לשבח אותם על מאמציהם, על עבודתם ועשייתם. משפט שיש לומר באותם רגעים הוא "אתה רואה כשאתה רוצה אתה מסוגל". זה שווה ערך לענישה או נזיפה ברגעים בהם התאמץ במיוחד.
לא המוטיבציה היא שמשתנה, אלא יכולת ההבנה, ההתמקדות בגלל אותו "חוסר עקביות בתפקוד" שהוזכר קודם. חייבים להפסיק להעניש אותם, ולכעוס עליהם באותם רגעים. יתכן שכהורים ומורים מתסכל אותכם שיום אחד הוא מבין ומשתתף ויום אחר לא. ברגעים כאלה תחשבו כמה זה מתסכל עוד יותר את הילד.
- "העצלנות מונעת ממנו לנסות"-אין דבר כזה "ילד עצלן", יש ילד שלא יכול, שלא יודע איך, יש ילד בעל "חוסר אונים נלמד". הטעות הנפוצה היא להשוות ולתייג אותם: "ילדים חסרי אונים שמתקשים להתגבר על קשיים כעצלנים. יש צורך בהבחנה מבדלת בין שתי ההתנהגויות "עצלנות" ו"חוסר אונים נלמד".
עצלן זה מישהו שלמרות שיש לו את ההבנה והיכולת, מתנגד לעבוד. לעומת זאת, "לבעל חוסר האונים הנלמד", יש רצון אבל מתקשה להתמודד ולהצליח במשימה ולכן הוא עלול להימנע מעשייה. זה נובע מתוך הבנה שהם לא מסוגלים.
הפתרון לאותם ילדים "חסרי אונים", זה "ניתוק האזיקים", השלשלאות שקובלות אותם. דוגמא לכך, זה סיפור על פיל בקרקס שקשור בחבל דק למקל ברצפה. נשאלת השאלה למה הוא לא בורח? התשובה נמצאת בחוויות המוקדמות בחייו. כפיל צעיר שהיה קשור לאותו חבל וניסה להשתחרר פעמים רבות ללא הצלחה, היום, כפיל בוגר, הוא אינו מודע ליכולותיו: לגודלו, לכוחו. הדימוי שלו נשאר עדין לפי אותו פיל צעיר, ולכן הוא אפילו לא מנסה.
מטרתנו כהורים, מחנכים, ומטפלים זה לשחרר ולשבור את אותם שלשלאות, זה להתגבר ולהשאיר מאחור את אותם רגעים של קושי ולנסות להתמודד עם שוב עם אותו שיעור, אותו חומר שהתקשה כדי להוכיח לו שהוא אכן מסוגל.
חוסר הבנה בהבחנה בין המושגים וההתנהגות גורם להקניית דרכים לשיפור המוטיבציה מוטעות מיסודן, כמו חלק מהדרכים שאנו משתמשים בהן כדי לעורר מוטיבציה:
- פרסום של התנהגות טובה- רעיון זה מתבסס על שתי הנחות: האחת, שאפשר למדוד כל סוג של התנהגות. והשנייה היא שאם הילד לא עובד או לא משתף פעולה, זה בגלל שהוא לא רוצה. העידוד באמצעות הפרסום, יוצא מנקודת הנחה שלילד יש יכולות אבל הוא פשוט לא רוצה. שיטה זו של העלאת מוטיבציה היא מוטעית ולא יעילה לאורך זמן.
שימוש בשיטה זאת אצל ילדים בעלי "חוסר אונים נלמד", כשלמעשה הם בעלי קשיים אמיתיים, לא יחולל את השינויים שאנו רוצים מפני שהפרס לא מוחק את הקושי. ייתכן שאותם ילדים שלא מכינים שיעורי בית אינם מבינים את החומר או את ההוראות, שיש להם קושי בהתארגנות בזמן הביצוע, או קושי בקריאה, בעיות בהבנת החומר ועוד. תמריצים כמו פרסים לא יעלו להם את המוטיבציה. - שיטה נוספת היא ענישה כאשר הילד לא מבצע את מה שאנו מבקשים ממנו. ענישה אינה יעילה בגלל שהיא לא שמה סוף להתנהגות לא רצויה, היא רק מדכאת אותו באופן זמני ורגעיי. אנו בעצם מעתיקים את אותה התנהגות לדבר, מקום או מעשה אחר. חוסר היעילות של הענישה קשור לזה שהיא מראה אלימות וכוחניות, מצידנו, כפתרון.
- סיבה נוספת לחוסר יעילות של ענישה כפתרון לשיפור המוטיבציה, היא כי הענישה אינה מופעלת באופן אחיד על כלל ההתנהגויות והמעשים. הינה ממוקדת לדבר אחד, ואין לה המשכיות ושיקוף למעשים אחרים.
- עידוד תחרותיות כמנוף למוטיבציה. על מנת ולעורר מוטיבציה יש לגרום לו להתנהג בצורה מסויימת. יש לספק קודם את הצרכים שלו, לתת לו את מה שהוא רוצה. אז מה כן עובד על שיפור המוטיבציה? התשובה היא משוב חיובי, פרגון על התנהגות רצויה, עידוד ותמיכה ברגעים של קושי.
מילה בסלע. מתוך קשיים רבים ועבודה עם ילדים חסרי מוטיבציה ולאחר המון נסיונות שונים אכן העדוד והכרה בקושי כקושי אמיתי תוך שמירה על גבולות בהם הילד יכול ומסוגל לבצע היא הארובה להצלחתו ולהעלת רמת המוטיבציה שלו. כמובן שלפי גיל הילד ניתן ורצוי לערוך שיחת הבהרה עם התלמיד וליידע אותו על בחירת תהליך העבודה אותו בחרנו עבורו ונימוק מדוע זו בחירתנו.