לפני כחודשיים פניתי לאיש יקר וחכם תורה ד"ר מוטי גולן שיעזור לי למצוא ולפרש דברי החכמים בהקשר של חינוך, שליחות, אמונה בילד. השאלה שרודפת אותי כל יום זה – מי ראוי להיקרא מחנך?
אחרי קריאה של לא מעט דוחות שנכתבו על ידי "מחנכים", לאחר השתתפות בלא מעט וועדות שילוב, השמה וערר, יש לי לא מעט שאלות:
מה הם הערכים והמטרות שהופכים אדם למחנך?
האם כל המחזיק תואר בהוראה ראוי להיקרא מחנך?
האם אדם פשוט, ללא תואר שמראה בהתנהגותו ערכים ומפציע דברי חוכמה על בסיס חוכמת חיים, דרך ארץ וכבוד האדם המשמש לדוגמא עבור רבים, הוא לא זה שראוי להיקרא מחנך?
מה זה חינוך? אל איזה עקרונות חיים, למידה, תרבות ואמונה אנחנו מתבססים?
על חלק מהשאלות מצאתי מענה. כאישה חילונית, מצאתי לא מעט תשובות כתובות בחוכמת התורה.
שווה לקרוא, את הפרוש או המשמעות האמיתית של אחד המשפטים הגדולים שצריך להיות לנגד עינינו כהורים וכמחנכים אל מול ילדינו.
המשפט שמלווה אותי כל חי היה:
"חנך נער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי פרק כ"ב, פסוק 6)
תודה מיוחדת לד"ר מוטי גולן שבעזרתו הצלחתי להבין לעומק את החוכמה והמשמעות הערכית הנמצאת בין המילים.
נקודת הארה ומחשבה:
הרב שמשון רפאל הירש היה מאבותיה של הניאו-אורתודקסיה בגרמניה במאה ה-19. שיטתו הדתית דגלה במודרניזציה ואקולטורציה מעין "תורה עם דרך ארץ". אשר על כן, ראה בפסוק זה יסוד חשוב בהדרכה החינוכית ואשר ניתנה לנו כבר ע"י התנ"ך. ולכן, הוא מותח ביקורת על התנהלותם של יצחק ורבקה בתחום החינוכי של ילדיהן עשיו ויעקב. על המילים "ויגדלו הנערים. ויהי עשיו – איש יודע ציד איש שדה. ויעקב – איש תם יושב אוהלים" בונה הירש יסוד מרכזי במשנתו החינוכית והוא מפנה את הלומדים למדרש המופיע במדרש 'בראשית רבה', ממנו משתמע כי היה פגם בתהליך חינוכם של יעקב ועשו, והוא מרחיב את הביקורת כלפי יצחק ורבקה.
לטענתו: טעותם המרכזית של יצחק ורבקה הייתה ההתייחסות השווה לשני בניהם, השונים זה מזה באופיים ובנטיותיהם כרחוק מזרח ממערב. ועל סמך הפסוק במשלי שצוטט לעיל, רש"ר הירש קובע כמסקנה לימודית-חינוכית שיש לחנך כל ילד ונער באופן מיוחד ואישי, בהתאם לעתיד הצפוי לו על פי נטיותיו, אותן יש לאבחן כבר בגיל הילדות, מוקדם ככל האפשר.
וכך הוא כותב: "כל עוד היו עשיו ויעקב קטנים, הוריהם לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות. תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם. יצחק ורבקה שכחו כלל גדול בחינוך, והוא: 'חנוך לנער על פי דרכו'. אשר על כן, יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו".
לדבריו, יצחק ורבקה נכשלו בזיהוי אישיותו המיוחדת של עשיו, והעניקו לו חינוך שלא התאים לרוחו. וממשיך: "המושיב את יעקב ועשיו על ספסל לימודים אחד, באותם הרגלי החיים ומחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל"…
אין ספק שרש"ר הירש השכיל ללמד אותנו שהמשימה העיקרית היא לזהות את התכונות הטבועות בכל ילד, ולחנך אותו באופן ייחודי בהתאם לתכונות אלו, והמטרה הנעלה הזו, של עבודה, יכולה להיעשות בדרכים שונות, על ידי בני אדם שונים, ובניצול כוחות נפש שונים.
לסיום, קובע רש"ר הירש: "התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם"
לסיכום, המטרה של כולנו כמחנכים זה להסתכל לילד בעיניים ובנפשו ללא פרשנות, ללא שיפוט ולעזור לו להפוך לאדם המאמין בעצמו, המאמין בסביבתו, המסוגל לעזור, לתמוך, להתפתח בעצמו ולעזור לאחרים. להרגיש שמכבדים אותו כדי שהוא יוכל לכבד אחרים.
עצוב שבשנת 2016 המציאות בתוך מערכת החינוך רחוקה מהמהות הבסיסית המתבוננת על הילד. הכל מלא בתאוריות וגישות ואפס התייחסות לילד ולצרכיו הייחודיים.
תפקידינו כהורים, אנשי חינוך וטיפול זה לשנות את המצב כדי שילדינו ילמדו מאתנו את הערכים שאנו רוצים שהם יתנהלו על פיהם. אנחנו המודל לחיקוי. השימוש הבלעדי בכוחניות, תכניות לעיצוב התנהגות, פרשנויות שונות ושיפוטיות, לצד חוסר כבוד לילד כאדם, מרחיקים אותנו מההגדרה הבסיסית למילה מחנכים.
