שלום
אני רוצה לשתף אתכם בתחושת סיפוק שיש לי.
ביום שישי בבוקר ביקרו אצלי הורים של ילד שהיה בטיפול אצלי לפני כשנה וחצי, היום הוא כבר בכיתה ב'. הפעם הגיעו כדי להתייעץ על ביתם הצעירה שמראה קשיים.
איפה הסיפוק ונחת אתם שואלים ?
אז כאשר ליאור עוד לא היה בן 3 כבר נאמר להורים שקשה מאוד עם הילד בגן, ההורים לא הקשיבו וחשבו שאנשי החינוך ממציאים , היה להם קשה לראות את הקשיים כי בבית זה לא היה בדיוק אותו דבר וגם מחוסר ניסיון.
בגיל 3 וחצי תוצאות האבחון היו קשות, פערים רב תחומיים , ההורים עוד קיבלו ביקורת על תפקודם על ידי הנאורולוג, ואני מצטטת " הזנחתם את הילד" .
ההורים היו מפורקים. הקשיים כללו קשיים בעיבוד –וויסות החושי, קשיי שפתיים, עיכוב בתהליכי ומיומנויות למידה, קשיים במוטוריקה עדינה.
מאחר ואיחרו להגיש את המסמכים לוועדת השמה ,לא קיבל גן מיוחד, והילד הלך לגן רגיל בו לא היה שום עזרה ובעיקר אמפתיה והבנה מצד הגננת שלא ידעה איך להתמודד איתו. רק שנה אחר האבחון, הגיעו לגן חינוך מיוחד מדהים עם אנשי צוות מקצועיים במיוחד ובעיקר נטולי אגו.
ליאור הצעיר היה צמא לעזרה , עבד קשה, היה מלאה מוטיבציה, לאט לאט גם ההורים הבינו ולקחו יותר אחראיות בתהליך הטיפולי. שלוש שנים עד כניסתו לכיתה א' רגילה ליוויתי אותו, שיחות רבות עם הצוות ופסיכולוגית כדי לאפשר לו להתחיל כיתה א' רגילה. לאורך הדרך בניתי תכניות בשיתוף עם הגן הטיפולי, הדרכתי את ההורים וצוות בית הספר.
ליאורי שלי היום בכיתה ב' רגילה, התלמיד הכי חרוץ, באחוזון העליון של הכיתה , שנה הבא כבר לא נדרש שילוב.
יששששששש הוא עשה את זה, כמה אני גאה בו!!!
כן, לצערנו גם אחותו הראתה קשיים , ההורים כבר לא פוחדים להסתכל אל הקשיים, הם עשו מה שנדרש ,עכשיו היא מגיעה אלי לטיפול. ההורים קיבלו המלצה אישית אלי, ליאורי אמר להורים " אמא ,קחי אותה לציפי ". עד היום לאחר כל יום הורים או תעודה ליאורי מתקשר כדי לספר לי מה אמרו עליו.
הצלחתו , שמחתו, זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל בנוסף הגמול לאמונה בו.
