אני מעלה היום כמה מילים מהחיים האישיים שלי כאמא לשלושה ילדים שבורכו בהרבה מאוד קשיים.
עברו עלי יומיים של נחת אין סופי, של גאווה, של הסתכלות בזמן, ומחשבה על כל הטיפולים ,כל הכסף שנשפך ובעיקר כל האמונה בהם שהייתה כל כך שווה.
כאשר בגיל שנתיים נאמר על אחד מהם כי יש לו אינטליגנציה גבולית על רקע נפשי, כי המומחים לא שמעו על ויסות חושי כנראה. הוא היום, בכיתה רגילה, אהוב על חבריו, בעל חוש צדק וצורך להגן על החלשים ממנו. וציוניו, כפי שאמרה לי המורה, מדהימים שאינם יורדים מ 85 , מבלי שהוא לומד כלל. ולעומת האבחון שכמעט הכריע את גורלו, האינטליגנציה שלו הרבה מעל לממוצע.
על בני הבכור, נאמר שלקות הלמידה שלו כל כך קשה, כך שלא אצפה שיהיה רופא. אז הם צדקו, כי היום הוא במגמת מדעים- טרום וטרינריה. ממוצע כללי של 80, ממוצע חשבון 85, ומפמ"ר (מדעים) 89.
והשלישי, ילד יקר שלי שבורך בעוד יותר קשיים, שעד הקיץ שעבר הרגיש בודד ללא יכולת להצליח בשום דבר: לימודים, קטעים חברתיים ורגשיים, אומר לי הרגע "אמא, אני אוהב אותך, תודה על כל מה שעשית". מערכת חינוך שלא ידעה לתת מענה לצרכים שלו ופגעה בו. אנחנו הולכים בגאווה שנה הבא לכיתה קטנה עם צוות שמבין את הילד ואת נפשו ולא רק את ציוניו, שידע לטפח לא רק את הפן הלימודי אלא גם את הפן הרגשי וההתנהגותי. ארבעה חברים שלו יצאו מאושרים מבתינו, טלפון וווטסאפ שלא מפסיק לצלצל, חיוך מאוזן לאוזן.
אני אומרת תודה שלא ויתרתי ולא אוותר. שלא נכנעתי לאבחונים, פרשנויות, ולמערכת החינוך שדיברה אלי ואליהם בצורה לא מכילה ולא מכבדת.
תודה שיש לי את הכוח לעזור להם להצליח בחיים.
