אז אני מקווה שרק לכמה ימים ההיסטוריה חוזרת . בני האמצעי חוגג בר מצווה. ההתרגשות מגיעה לשיא חדש לכל בני המשפחה.
אחרי שעתיים של נדודים בין חנויות ועשרות חולצות שמדדנו, מצאנו סוף סוף את שתי החולצות שהתאימו לו באותו יום, בציפייה ובתקווה שגם יהיה לו נוח ביום האירוע. בזה לא נגמר כי עוד שעתיים עברו עד שמצאנו גם מכנסים שיהיו נוחים.
ארבע שעות בקניון בשביל אירוע של שעה וחצי. על הנעליים ויתרתי, עם הקושי בעיבוד חושי שהוא ירש ממני, עוד רגע אחד זה יכול היה להיות ……
כן התמודדתי וכן הייתי קשובה. הרגשתי קצת כמו "כיפת ברזל" מכוונת למקומות הנכונים כדי שאף אחד לא יפגע. איפה שאפשר היה לצמצם בהתמודדויות, ויכוחים, מדידות… ויתרתי!
למעשה זה כל העניין, לדעת היכן לשים את הגבולות, לקבוע על איזה דברים אני לא אגיב מראש, על מה אני מבליגה ועל מה אני חייבת להתמודד אתו.
היה לא פשוט, עשיתי הרבה נשימות, התחשבתי בכל מילה שהוא אמר גם אם לא תמיד הסכמתי ובאמת ניסיתי לא לעשות פרצופים.
אני משתפת אתכם ב"אתגר " שעברנו, הבר מצווה של בני, בהמשך למאמר שכתבתי לכם על "מפריע לי" (חולצה, שרוולים, מכנסים, טלית, תפילים, כיפה , סיכה ,עטיפה של הטלית, חם לי, זז לי ,נופל לי ועוד)
כמובן אני האמא אשמה בהכל …… היו רגעים ששכחתי שזה אמור היה להיות אירוע משמח. ספרתי כבר את הדקות שזה יגמר.
יומיים אחרי אני יכולה להגיד שזה היה מאתגר, מורט עצבים, מרגש, טעים, משמח מלא אהבה ובעיקר, להורים שלעולם לא מפסיקים ללמוד, כאשר יש להם ילד בעל קושי בעיבוד-וויסות החושי.
אשמח שתחזרו אליי