הכוח שבחושים (מגע-ריח-שמיעה ) והכימיה של המוח לצורך התקשרות תקינה עם ילדינו
2010 , שנה בה אני מוצאת את עצמי משלבת בין ידע וניסיון אישי, זיכרונות, תאוריות פסיכולוגיות אותן אני לומדת במהלך התואר בזמן כתיבת משימה באוניברסיטה ובכלל בחיים האישיים שלי .
חזרתי בזמן , נזכרתי בבחורה צעירה שלאחר כמה שנים של לימודי עיסוי התנדבה בפגייה ובתכנית שנקראת חיבוק ראשון בו אני הייתי מגיעה לבית החולים ,להניח בעדינות את ידי על גופם של תינוקות צעירים, מעסה את ידיהם הקטנטנות כאשר שכבו בתוך אינקובטורים בזמן שאימהותיהם נחו, נזכרתי באותם תינוקות עזובים שהייתי מחבקת לאורך מספר דקות וכמובן רציתי לקחת אותם איתי הביתה. נזכרתי בחיוכם הקטן באותם רגעים, אולי הלא רציונלי מפני שבגיל הזה מדובר על רפלקסים אבל בידיים שלי זה הרגיש אחרת .
בזמן ההיריון של בני הבכור , עוד בשליש הראשון נהגתי להצמיד לבטן טייפ קטן שהשמיע אותה מנגינה קלאסית עדינה, לקראת השליש האחרון זוכרת שרציתי לגוון ושיניתי את המנגינה למשהו קצת יותר בעל בסים וקצב, מיד הרגשתי את הבעיטות בבטן ,ראינו איך לפתע יש תנועות רבות ובליטות בכל מיני אזורים בבטן , מה שלא קרה עם המנגינה הקבועה. גם לאחר שנולד , כשהיה קשה להרגיעו הייתי משמיעה לו את המוזיקה שהשמעתי בתקופת העוברות והוא היה מפסיק מיד לבכות ועוקב אחר מקור המנגינה. כך עשיתי עם שלושת ילדיי , לכל אחד מנגינה משלו.
הניסוי שלי המשיך לאחר הניתוח הקיסרי ובמהלך כל ילדותו ,מהרגע שהגיע לידיי כתינוק לא הפסקתי לעסות אותו, לחבקו ולהכניסו למנשא כאשר לא היה על הרצפה כצורך אישי הדדי בחיבור הלא מילולי ביננו וכצורך לחפות על כך שהייתה לידה מהירה מאוד עבורו. ההנקה הייתה קשה לאחר הקיסרי מכיוון שתהליך הלידה הטבעי המכין את גוף האישה מבחינת הורמונים השתבש מעט והתעכב. עקב כך אני זוכרת את עצמי כאישה צעירה , לבד בבית החולים מרחרחת (מסניפה) את ריח התינוק, את בגדיו, טיטוליו ואז מרגישה איזושהי תחושה שקשה להסביר במילים אך כל גופי הגיב, לא רק השדיים .
לא ידעתי מה אני עושה והרבה ביקורת נשמעה בסביבתי כולל אחיות בית החולים, אבל הטבע חכם והוא זה שמנחה אותנו , האימהות .
לימים , למדתי והתמחיתי בתחום העיבוד והויסות החושי בעקבות הקשיים של ילדיי הלא מווסתים תחושתית . הבנתי כמה התחברתי – התקשורת הראשונית שלי עם ילדיי הייתה כל כך נכונה וחזקה שאפשרה להם להתפתח ולהתגבר על קשיים.
שנים עברו עד שהגעתי ללימודי פסיכולוגיה ,תאוריות רבות שהתחברו לי לעולם של תחושות. באחת המשימות נדרשתי להתייחס לנושא ההתקשרות הראשונית (הAttchment) מהמקום המאוד רציונלי שנכתב על ידי מיטב הפסיכולוגים שאציין בהמשך ,אך כאשר העליתי את הנושא התחושתי נכתב לי על גבי העבודה באדום " לא קשור לנושא, הרחבת יתר". כשראיתי את ההערה קצת כעסתי, לא הבנתי איך אפשר להפריד בין הדברים , חיפשתי מחקרים וכתבתי עבודה נפרדת בנושא , אותה הגשתי למרצה בסיום הקורס. כמה שבועות לאחר מכן נקבעה לי פגישה אישית ובה קיבלתי התנצלות והכרת תודה על העבודה. לימים , הגיעה אלי אם עם תינוקת שהופנתה על ידי המרצה שלי לפסיכולוגיה התפתחותית כדי שנעבוד ביחד על הקשר בין האם לתינוקת. מאז ועד היום עברו בנינו לא מעט מטופלים, כי איך שהיא אמרה בפגישה האישית "פלאי הכימיה של המוח והקשר הסימביוטי בין תחושה והתקשרות"
תאוריית ההתקשרות – ג'ון בולבי , אב תיאוריית ההתקשרות , נתן חשיבות רבה להתפתחותו של האדם הקשורה לאיכות ההתקשרות עם מטפליו בשנתיים הראשונות לחייו .המושג התקשרות בתוכו מתייחס ליחסים שנוצרים בין המטפל העיקרי לתינוק, מצב בו התינוק יכול לסמוך על המטפל הקבוע (אמא, אבא, סבתא, מטפלת) שמבין את צרכיו, שיהיה זמין ועקבי באופן פיזי ורגשי לצרכיו (בכי, רעב, החלפות, כאב ועוד) . בולבי קרא להתקשרות הראשונית הזאת (הAttchment). התקשרות בטוחה (secure attachment) שנוצרת כאשר ההורים (מטפל עיקרי) יוצר קשר רגשי ,רגיש, מתמשך, זמין, מבין ומותאם לצרכיו של הילד וכך הוא מפתח מודל פעולה פנימי חיובי. הורים צריכים להיות קשובים למשל : לסוגי הבכי השונים של תינוקם, לדעת לזהות מתי התינוק רעב ,עייף או כאוב .לדעת להתאים את המענה לצורך (כוונון העוצמה, תדירות, סוג גרייה). הורה צריך לענות לבכי של תינוק ולבדוק מה הוא מאותת לו, לגשת אליו עם פנייתו (בכי, גרגור, קולות ) צריך לספק לו מגע כביטוי לאהבה ותקשורת (חיבוק, נשיקה, מסאג', ליטוף).צריך ליצור סביבה בטוחה עבורו שתאפשר לתינוק ליצור מודל עבודה פנימי המבוסס על ביטחון, אמון בזולת, ערך עצמי, ציפייה ליחס דומה מאחרים, סקרנות ויכולת חקירה .
מאמר של רות פלדמן ,ארי לוין, אורנה זגורי-שרון וארון וולר אפשר לי להבין שנעשו מחקרים רבים בנושא השתייכות חברתית בהקשר להורמון האוקסיטוצין (הורמון האהבה לעיתים מכונה) המשמש כאמצעי מועיל המשפיע על היכולת ליצור קשרי קרבה (קשרים אימהיים עם עוברם וצאצאיהם בהמשך). האוקסיטוצין מסייע בשמירה ובייצור תחושת ביטחון –דאגה-חיבה שישפיעו על התפתחותם של עוברים ,תינוקות ,ילדים …
החוקרים הגיעו למסקנה שקיים קשר בין רמות האוקסיטוצין לרמת הקשר האימהי עוברי והתנהגותן של האימהות בכלל בתפקודי החיים (הגנה, סיפוק יעיל של מזון, מהירות תגובה) ואף ציינו שהשפעת הקשר הזה נמשכת עד בגרותם של הצאצאים ומשפיעה על התנהגות הקשר האימהי ועל קליטת ההורמון אוקסיטוצין בעתיד.
אוקסיטוצין משתחרר הן באם והן בעובר על ידי המגע, ההנקה, החיבוק , על ידי הריח והקול של התינוק וגם על ידי המחשבה והדמיון .(חוש המישוש) – ככל שנוגעים בתינוק, עולה רמת האוקסיטוצין אצל ההורה, מה שגורם לצורך לגעת בו עוד, מה שמעלה את רמת האוקסיטוצין וחוזר חלילה. על פי סוג הטיפול וההורות שיחווה התינוק נקבע סוג הקשרים החברתיים שירקום בעתיד. ככל שמינקים (גם כשמאכילים מבקבוק כאשר התינוק מונח על גוף האמא), מלטפים ונוגעים בתינוק, כך יותר אוקסיטוצין מופרשים במוח של האמא והתינוק . כך תחושת הביטחון, ההגנה האהבה והשייכות עולה ורמת הסטרס , לחץ הדם והחרדה יורדת .
ההשפעה היא בילד ובאם כאחד אז מכאן – מה שצריך אדם בחיים …..מגע = חיבוק
