לרוב נראה את הילדים המתקשים בויסות החושי, יושבים אצל המנהלת, מסתובבים בפרוזדור או חצר, מוגדרים עכל מיני כותרות (טביעות), עם מחברות קשר מלאי הערות. הם נראים גם חולמניים, לא מדברים לעניין, לא משחקים בשעות החצר, מתבודדים או דחויים.
השאלה היא כמה זמן ייקח להם עד שהם יפסידו את המוטיבציה ללמוד או ינטשו את מערכת החינוך? כמה כוח רצון ואנרגיה נידרש מהם כל יום על מנת להתמודד?
במשך השנים המצב לא הופך לקל יותר, לא עובר או מסתדר לבד. ככל שהאדם מתבגר, הילד או המבוגר לומד ומארגן את סביבתו על פי הקשים שלו.הוא ימנע מעבודה או יחפש עבודה על פי רגישותו ולא על פי יכולתו. גם במובן החברתי והבינאישי נראה אותן עדיפויות.
ילדים המתקשים ליצור אינטגרציה חברתי בגלל רגישות למגע או ריח , יתקשו למצוא בעתיד בני זוג.
הילדים שלנו- המבוגרים של המחר לומדים לחיות בצל הקשיים שלהם ולא על פי היכולות האמיתיים שלהם.
כאימא לשלושה ילדים מאתגרים, כתרפיסטית מומחית בתחום לקויות למידה,הפרעת קשב וריכוז ועיבוד תחושתי אני ממליצה לטפל, לא לחכות, לא לחשוב שתרופות פותרות את כל הבעיות (הם בהחלט עוזרים אבל לא פותרים). לפעמים הטיפול דורש מעורבות של כמה מטפלים בו זמני. תנו לילדים שלכם את המתנה הכי חשובה ,לא משחקים יקרים, אוטו, בית, תנו להם להיות עצמאיים ,מוצלחים, בעלי דימוי עצמי וביטחון גבוה.
תנו להם להרגיש שהשמיים הם הגבול!
אפשר לטפל גם במבוגרים, ואפילו מומלץ. השינוי והבנה של הקושי יכולים לשנות לטובה חיים שלמים .להפוך בן אדם מתוסכל, מדוכא או לא מרוצה לאדם חיוני, מלא שמחה חיים בעל מוטיבציה ואמונה עצמית.
